כספי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

כללי

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט י' ברקלי) מיום 17.11.11, בת"א 1595/04 (להלן – "ההחלטה"), לפיה הוטל על המבקש לשאת בהוצאות אגרת המשפט, של המשיבה, בגדר הודעה לצד שלישי שהגישה בבית משפט קמא כנגד המשיבים הפורמאליים (להלן – "ההודעה").

רקע עובדתי ודיוני

2.המבקש, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה כנגד המשיבים על סך של 1,333,150 ₪ בצירוף פיצוי של 200,000 ₪ בגין עוגמת נפש. על פי הנטען, המשיבה הפורמאלית 2 (להלן – "המשיבה הפורמאלית") שימשה כבאת-כוחו בהליך משפטי שניהל כנגד המשיבה לפיצויים, בגין נזקי גוף, בת"א 17365/96, בבית המשפט השלום בירושלים. לטענתו, גזלה המשיבה הפורמאלית את כספי הפיצויים,שהתקבלו מהמשיבה. בכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא, טען המבקש, בנוסף, להתרשלות המשיבה עובר לתשלום כספי הפיצויים לידי המשיבה הפורמאלית. במסגרת הגנתה הגישה המשיבה את ההודעה. בית משפט קמא קבע בפסק דינו מיום 3.2.11 (להלן – "פסק הדין"), כי על המשיבה הפורמאלית לשלם למבקש את סכום התביעה כשהוא משוערך ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. בית המשפט דחה את התביעה כנגד המשיבה וכנגד המשיב הפורמאלי 3 (אשר בזמנים ובמועדים הרלוונטיים היה בן זוגה של המשיבה הפורמאלית) וחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ לכל אחד מהם. משנדחתה התביעה כנגד המשיבה, התייתר הדיון בהודעה (עמ' 39 לפסק הדין). יוער, כי בסיכומיה, ביקשה המשיבה לחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשפט, ובכלל זה, אגרת המשפט שנדרשה לשלם בגין ההודעה.

3.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 45555-03-11). בפסק הדין בערעור, מיום 29.6.11 (הרכב השופטים, בראשות כב' השופטת אורית אפעל-גבאי) (להלן – "פסק הדין בערעור"), נקבע, כי "הערעור כנגד מנורה [המשיבה – מ.ב.] נדחה. באשר להוצאות המערער [המבקש – מ.ב.] בבית משפט קמא, מן הראוי, בנסיבות העניין, להעמידן כדי מחצית הסכום בו חויב המערער, הן ביחס למנורה והן ביחס למשיב [המשיב הפורמאלי 3 – מ.ב.]" (פיסקה 11 לפסק הדין בערעור). כמו כן, חויב המבקש בהוצאות המשיבה בערעור בסך של 10,000 ₪.

4.בין לבין, הוגשה ביום 11.4.11, בקשת המשיבה לקביעת שומת הוצאות. על פי הנטען בבקשה, הוצאותיה בגין ניהול הגנתה עומדות על סך של 44,674.89 ₪, שיעור אגרת בית המשפט בהודעה, משוערך למועד הגשת הבקשה. בתגובת לבקשה טען המבקש, כי לא יזם את ההליכים מושא ההודעה וכי בית משפט קמא לא דן בהודעה לגופה, שככל שהייתה מתבררת והיה נמצא, כי המשיבה זכאית להחזר הוצאותיה, היה על המשיבה הפורמאלית לשאת במלוא התשלום. לאחר פסק הדין בערעור, הוסיף המבקש וטען לעניין הבקשה, כי בית המשפט של הערעור הקטין את שיעור ההוצאות, שנפסקו בגדר פסק הדין, כדי מחצית ומטעם זה, אין מקום להשית עליו הוצאות נוספות .

5.בהחלטה, קבע בית משפט קמא, נוכח הקבוע בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), כי על הצד המפסיד לשאת בהוצאות שהוציא הזוכה לניהול המשפט, כגון אגרות, שכר עדים, מומחים וכדומה, והוסיף, כי תקנה 513 לא קובעת כיצד יחושבו הוצאות שלא פורשו סכומן בפסק הדין ומכאן, כי שאלת שומת ההוצאות מתבררת לאחר מתן פסק הדין ועל יסוד טענות הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש מקום להבהיר את טיבן של הוצאות המשפט נוכח הקבוע בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן – "חוק ההוצאה לפועל") הקובע, כי רשם ההוצאה לפועל רשאי לפנות לבית המשפט מקום בו סבור, כי פסק הדין או חלק ממנו טען הבהרה לשם ביצועו, וזאת אף שלא הוגשה לפניו בקשה להבהרה. על יסוד כל אלה קבע, כי אף שלא הייתה התייחסות ספציפית להוצאות המשיבה בהודעה במסגרת פסק הדין שהטיל את הוצאותיה על המבקש, יש להשית עליו את תשלום האגרה בגין ההודעה, אשר הייתה דרושה ונחוצה בנסיבות העניין, נוכח טענות המבקש ועילת תביעתו ובשים לב לטענות המשיבה בסיכומיה, עובר למתן פסק הדין. נוכח האמור, חויב המבקש לשאת באגרת המשפט של המשיבה, בהודעה. על החלטה זו מלין המבקש. לטענתו, המשיבה השתהתה בהגשת הבקשה לשומת הוצאות וזו הוגשה לאחר כתשעה שבועות ממועד מתן פסק הדין. המבקש חזר על טענותיו כפי שהובאו בתגובתו לבקשת המשיבה לשומת הוצאות בבית משפט קמא, שעיקרן, כי על המשיבה היה לפנות, בעניין אגרת המשפט, בהודעה, למשיבה הפורמאלית והוסיף, כי בהתאם "לרוחו" של פסק הדין בערעור, אין להשית עליו תשלומים נוספים.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שאין היא מצריכה תשובה ודינה להידחות מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

בטרם נידרש לבקשה לגופה נדמה, כי יש מקום להתייחס לעניין מקדמי בדבר האפשרות לדחות את הבקשה על הסף, לאור ההנחיה הקבועה בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן – "הצו"). בצו נמנים סוגי החלטות שונים שלגביהן לא תינתן רשות ערעור (סעיף 1 לצו). בין אלה נמנות ההחלטות מן הסוג הבא: "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו" (סעיף 1(8) לצו). לצד הוראת סעיף 1 לצו, נקבע בסעיף 2 לצו, כי אין באי מתן האפשרות ליתן רשות ערעור ביחס לאותן סוגי החלטות כדי לגרוע מזכותו של בעל דין לערער על ההחלטות מן הסוגים המפורטים בסעיף 1 לצו במסגרת ערעור על פסק הדין. אם כן, הצו שולל, איפוא, את האפשרות ליתן רשות ערעור על החלטות שונות מחד גיסא, ואולם מאפשר לערער על החלטות אלה במסגרת ערעור על פסק הדין המסיים את ההליך, מאידך גיסא. כאמור, בכללן של ההחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור, נמנות החלטות הנוגעות לתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין שניתנו עד למתן פסק הדין. הדין שונה באשר להחלטות בעניין זה, שניתנו לאחר מתן פסק הדין. כאשר מדובר בהחלטה שעניינה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו, החלטה זו מוחרגת מתחולת הצו, כאמור בסיפא של סעיף 1(8) לצו. החרגה זו עולה בקנה אחד עם תכלית הצו, שכן קביעה כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה, הייתה מביאה לשלילת זכותו המהותית של בעל הדין להשיג עליה (רע"א 8557/10 ש. י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל מזרחי בע"מ (טרם פורסם), 31.07.2011; עוד לעניין זה והשיקולים העומדים בפרשנות הוראת סעיף 1(8) לצו והחרגת החלטה בעניין הוצאות משפט שאיננה נבלעת בפסק דין, ראה: רע"א 6269/11 סלמאן חמדאן נ' עיזבון המנוח נאסרי וקים ז"ל (טרם פורסם), 22.11.2011).

7.בענייננו, אף שבית משפט קמא גדר את החלטתו במסגרת הבהרה לפסק הדין, נדמה, כי אין ולא יכול להיות חולק, כי יש לראות את ההחלטה, שניתנה בבקשה לשומת הוצאות (כעולה ממנה – סעיף 1 להחלטה), כהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה "נבלעת" בו ומכאן, כי עומדת למבקש הזכות להשיג עליה, ומשזו ניתנה לאחר מתן פסק הדין, דרך התקיפה הינה בדרך של בקשת רשות ערעור (זאת, לעומת דרכי ההשגה על החלטה המתקנת פסק דין או המבהירה את תוכנו, ראה: רע"א 8557/10 לעיל, לפיה החלטה המתקנת פסק דין, לעניין הוצאות, הינה החלטה הנבלעת בו ודרך ההשגה עליה תהיה בדרך בה משיגים על פסק הדין (שם, פיסקה 13); בש"א 2832/90 מסעוד לוי נ' שולה לוי, פ"ד מד(4) 212, 216 (1990), שעניינו גם בהבהרה שניתנה לאחר פסק הדין, על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, הנחשבת לעניין ערעור – כחלק מפסק הדין, שהדרך להשיג עליה היא בדרך שמשיגים על פסק הדין). ומכאן, לבקשה לגופה.

8.תקנה 513 לתקנות קובעת, כי מקום בו הטיל בית המשפט (או הרשם) הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהיה סכום הוצאות המשפט צירופן של כל אלה, זולת אם קבע בית המשפט אחרת ... (1) אגרות בית משפט. הוצאות מן הסוג הראשון, כאמור בס"ק (1), נקבעות ברגיל על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט, בלא צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), סעיף 435 ואילך, 538). הלכה פסוקה היא, כי בית משפט של הערעור אינו מתערב בשכר הטרחה ובהוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, אלא במקרים חריגים ונדירים (ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עיזבון, לג(1) 509, 510 (1979); ע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל – מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1 (2005)). בית המשפט של הערעור יתערב כאשר "נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת" (ע"א 288/95 ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים, פ"ד נד(2) 598, 617 (2000)), או מקום בו הליקוי בהחלטה נראה "ממשי" (רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (טרם פורסם), 28.06.2009). עיון בפסק הדין, לעניין הוצאות המשיבה בהודעה, מלמד בעליל, כי ענייננו אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט של הערעור. בחינת עילת התביעה וטענות המבקש בבית המשפט, כפי שהתבררו, במסגרת כתב התביעה מעלות, כי ההודעה הייתה נחוצה ודרושה בנסיבות העניין, שכן המשיבה ביקשה לשמור על זכותה הדיונית לבירור טענותיה, כנגד המשיבה הפורמאלית, אם וכאשר ייקבע, כי היא נושאת באחריות כלפי התובע, במסגרת בירור התביעה ונדמה, כי הדברים ברורים ופשוטים. מכאן, כי לא נפל כל פגם בוודאי לא פגם המצדיק התערבות של ערכאת הערעור, בנוגע לשיפוי המשיבה בסכום אגרת המשפט שנדרשה לשלם בגדר ההודעה ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, קיים טעם נוסף המצדיק את דחיית הבקשה.

9.בטרם מתן ההחלטה, התבררו טענות המבקש בערעור על פסק הדין. בין יתר הטענות שנדונו, הייתה זו שנגעה לסוגיית הוצאות המשפט (לרבות שכר טרחת עורך דין). בפסק הדין בערעור נדחו טענות המבקש כנגד המשיבה ובעניין הוצאותיה, נקבע כי יש להעמידן כדי מחצית הסכום בו חויב. מכאן, לאחר מתן פסק הדין בערעור, אין מקום להידרש לעניין ההוצאות פעם נוספת ולא ניתן לשוב ולתקוף את עצם החיוב בהוצאות המשפט שנקבע בפסק הדין ( כפי שתוקן בפסק הדין, בערעור), בדרך של השגה על החלטה בבקשה לשומת הוצאות. (לכל היותר, ניתן היה להשיג על השומה של מקצת מהוצאות המשפט שלא פורטו בתקנה 513(1), מה שאין כך בענייננו). בנסיבות אלה, אין מנוס אלא מלהורות על דחיית הבקשה.

10.אכן נכון, מקום בו מבקש בעל דין להשיג על עצם החיוב בהוצאות המשפט והיקפן, הדרך לעשות כן היא באמצעות ערעור על פסק הדין ולא בדרך תקיפת החיוב באמצעות השגה על דרך השומה, אשר נקבעה על פי פסק הדין והוראות הדין (רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר, פ"ד נח(5) 49, 53 (2004)). עיון בפסק הדין מעלה, כי בית משפט קמא הטיל על המבקש את מלוא הוצאות המשפט של המשיבה ולא מצא מקום להפחית מהן. תקנה 513 לתקנות קובעת, כי אגרות המשפט הינן חלק מהוצאות המשפט. בנסיבות אלה, לאחר שניתן פסק הדין, לא היה מקום לשנות מקביעת בית המשפט, אלא בדרך של הגשת ערעור. ודוק, ככול שבית משפט קמא (או הרשם, אשר ברגיל דן בבקשות לשומת הוצאות), היה משנה מקביעתו, בפסק הדין (שלא על פי דרכי התיקון הקבועות בחוק – סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984), נדמה, כי החלטתו לא יכולה הייתה לעמוד (רע"א 8557/10 לעיל, פיסקה 18). לשון אחר, בית המשפט (או הרשם) בשעה שנזקק לבקשה לשומת הוצאות, רשאי לקבוע את שאר הוצאות המשפט, נוסף על אלה שפורטו בתקנה 513(1), ולשום אותן, כקבוע בתקנה 513(2) ואולם, לא ניתן לשנות מהוצאות המשפט שפורטו בתקנה 513(1) (רע"א 2993/04 לעיל; ראה והשווה: ע"א (תל-אביב) 28581-05-10 י. פ. ה. ר פרדסים ופרי הדר בע"מ נ' ועדה מקומית ותכנון ולבנייה רמת-גן (טרם פורסם), 27.04.2011).

11.בשולי הדברים יוער, שלא כפי שסבר בית משפט קמא, אין לראות בהחלטה הבהרה של פסק הדין (בעניין ההוצאות) ועל פי הקבוע בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אלא, על דרך האנלוגיה, פסיקתה "משקפת" גרידא (בניגוד לפסיקתה מבהירה או מתקנת), שהינה טפלה לפסק הדין והדרך להשיג עליה, היא כאמור, בבקשת רשות ערעור (ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (טרם פורסם), 10.08.2010). אכן נכון, נדמה, כי ספק אם היה רשאי בית המשפט (או מי מהצדדים) לנקוט יוזמה, לעניין "הבהרת" פסק הדין על פי הקבוע בסעיף 12, שכן יוזמה כזו מוסמך לנקוט רשם ההוצאה לפועל בלבד (ראה: בש"א 2832/90 לעיל, עמ' 215).

12.סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות. העירבון יוחזר למבקש.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ב, 1 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

משה בר-עם, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: